סיפור מקרה: כשהמעגלים מתרחבים- איך לתמוך בילדינו לאחר אובדנות בסביבתם?

מבוסס על פנייה שהגיעה למערך הייעוץ של העמותה.

פנו אלינו זוג הורים מודאגים (נקרא להם יעל ואמיר) מהצפון. בתם בת ה-17, נועה, חוותה טלטלה עזה: חברה לשכבה בתיכון שמה קץ לחייה בשבוע שעבר.

"אנחנו פונים אליכם כי אנחנו מרגישים חוסר אונים," שיתפה יעל. "נועה לא הייתה החברה הכי טובה שלה, אבל הן למדו באותה כיתה. מאז המקרה נועה עצבנית, עצובה, ואומרת שפשוט קשה לה."

מה שהעסיק את ההורים במיוחד היה העובדה שנועה החמיצה את המפגשים הטיפוליים שאורגנו בקהילה ובבית הספר בשל סיבות שונות . היא נותרה עם התחושות הקשות לבדה, בזמן שחברותיה כבר החלו לעבד את האובדן.

גם מפגשים אלו, לטעמם היו חד פעמיים וקבוצתיים ומי שנזקק למענה מעבר נדרש לבקשו. אף אחד לא רוצה להיראות יוצא דופן ולכן אף אחד לא פונה לעזרה.

המצב מורכב עוד יותר כי נועה מתמודדת עם פוסט-טראומה (PTSD) בעקבות תאונת אימונים שעברה לפני כמה שנים והשביתה את פעילותה למספר חודשים. "המקרה הזה הוא טריגר עבורה," הסביר אמיר. "היא ספורטאית, ובדיוק הייתה לה תחרות חשובה שהיא מרגישה שנכשלה בה כי היא הייתה כל כך נסערת. אנחנו לא יודעים מה לעשות עבורה."

הדבר הראשון ששיקפנו להורים הוא שהתקשורת הטובה שלהם עם נועה היא המפתח. העובדה שהיא באה ושיתפה את אמה בתחושותיה היא סימן מצוין.

הקשבה היא כלי מציל חיים. לעיתים אנחנו לא מעריכים מספיק את כוחה של ההקשבה הנקייה. אמרנו ליעל ואמיר: "פשוט תהיו שם. תנו לה לדעת שאתם זמינים להקשיב בכל רגע."

הצעה פרקטית שנתנו להם היא לייצר סביבה ניטרלית לשיחה. לפעמים קל יותר לדבר תוך כדי הליכה בטבע, רחוק מהלחץ של הבית, שם הילד מרגיש בנוח להיפתח.

נועה לא נמצאת בטיפול כרגע, והנחינו את ההורים להבהיר לה שאין מה להיות מובכת-אם תרגיש צורך, הם יסייעו לה למצוא מטפל מקצועי. בינתיים, חשוב לא לדחוף אותה לחזור לשגרה מלאה בבית הספר אם היא לא מוכנה, אלא לעקוב אחרי הפעילות שלה: אם היא עוסקת בספורט או בתחביבים אחרים – זה מבורך ומסייע להבעה עצמית.

כלי עוצמתי נוסף שהצענו הוא "תיקון" דרך עשיית חסד. הצענו להם לעודד את נועה לעשות משהו לזכר הנערה שנפטרה, כמו לתת תשומת לב מיוחדת ליום הולדת של ילדה פחות פעילה בכיתה. להכין לה עוגה לדוגמא. לעזור לשכנה שבעלה במילואים בביביסיטר. עשייה למען האחר עוזרת להפיג את תחושת האשמה והחוסר אונים ומעניקה תחושת משמעות.

המקרה הזה מעלה שתי תובנות קריטיות שחשוב שכל הורה ומחנך ידע: 

1. מעגלי האובדנות רחבים מאוד: גם אם הילד לא היה "חבר קרוב", ההשפעה העקיפה יכולה להיות עמוקה. "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא". וגם כשנפש אחת אובדת, כשעולם אחד כבה, כל המעגלים סביבו – משפחה, עבודה, כיתה – נפגעים. 

2. האחריות של מערכת החינוך: זהו מסר להורים ומחנכים כאחד – אל תטאטאו את הנושא מתחת לשטיח. לא מספיק להציב פסיכולוגית בחדר צדדי ו"מי שרוצה תבוא". חובה לקיים שיח ישיר, קבוצתי ומקצועי בתוך הכיתות. התעלמות היא טעות חמורה.

כעבור מספר ימים יעל עדכנה אותנו שהם יצאו להליכה משותפת ונועה החלה לכתוב על מה שקרה כדרך לפרוק.

אנחנו ב"דרכה של גילה" נמשיך ללוות את המשפחה, כי אנחנו יודעים שהקשבה במרחב בטוח היא לא רק צורך – היא חובה מוסרית שלנו כלפי ילדינו.

אם אתם מתמודדים עם מקרה דומה אתם מוזמנים לפנות לשירות הייעוץ שלנו עם כל שאלה שעולה בכם.

מאמרים נוספים